נעים מאד, אני עירית. את מסע האימהות הפרטית שלי התחלתי לפני 7 שנים, כשנולד לי יובל. אחכ הצטרפו אליו אריאל, היום בת 5 ומאיה בת 2. עם כל הריון ולידה, עלו בי הרבה שאלות ומחשבות אודות החוויה האימהית ותחושה שזהו עולם שלא מספיק מדובר בו. חשבתי שאני מוכנה ויודעת כל מה שצריך, אבל התעוררו בי רגשות שלא הייתי מוכנה אליהם, שלא ידעתי קודם. הבנתי, שגם עבור מי שבילתה ליד תינוקות או  טיפלה בתינוקות של אחרים, כאחות גדולה, כבייביסיטר, כחברה או דודה – הרי שברגע שנולד התינוק האישי שלך יש פעמים רבות הרגשה של כניסה לעולם חדש בעל שפה, מושגים והוויה אחרת לגמרי. להיות אמא לא דומה לשום דבר אחר. זו בחירה קיומית. ולמרות שזה דבר מאד אינדיבידואלי, אינטימי ופרטי הוא זוכה להדים מהסביבה שלמרות הכוונות הטובות מקשה לעתים על האמא לנסח עבור עצמה, בעצמה,  את האימהות שטובה ומתאימה לה ולתינוק שלה. מכאן נולדה אנימא – מתוך ההבנה שכל אימא זקוקה למרחב, למקום, שבו מותר להתיר את החבילה האישית שהיא נושאת עימה, של זיכרונות, חששות, ציפיות, לבטים ותקוות, כדי לברר את הזהות האימהית שלה. חשוב שאימהות יוכלו לשמוע את הקול הפנימי שלהן, שיעזור להן לחקור בבטחון ומתחושת קבלה, ללא שיפוטיות או ביקורת,  את עצמן. מקום שיהיה מסוגל להכיל תחושות ומחשבות שפחות מקובל להשמיע אותן  או שעשויות להרתיע אחרים.  מקום של אימהות.